פליטים  /  רצח העם בדארפור

רצח העם בדארפור

מידי פעם צצות בתקשורת הישראלית ידיעות על סודאנים שנכנסו לישראל שלא כדין דרך הגבול עם מצרים. הפרה ברוטאלית של כללי הדין ההומניטארי ואזרחים חפי פשע הנמלטים מאימת השלטון ומילציות הג'נג'אוויד המבצעים בהם מעשים אכזריים בחסותו מובילים לשטף של פליטים אל מדינות שכנות על מנת להציל את נפשם, אך רבים מאזרחי העולם אינם מודעים כלל לרצח העם שמתבצע ממש ברגעים אלו בחבל דארפור שבמערב סודאן ורבים מאלה שיודעים, בוחרים להתעלם מהמצב ולהמשיך לעסוק בדאגות חייהם הפרטיים.

בתקשורת הישראלית וגם בזו העולמית מרבים לציין את עולמנו כ"כפר גלובלי" אחד גדול, אך מסתבר שהמציאות מורכבת יותר מסתם מונח אופנתי חסר כיסוי. סביר להניח שלא רבים בעולם שמעו על רצח העם בדארפור או על אזור דארפור שבמערב סודאן. סביר להניח שמעט מאוד אנשים בעולם התעניינו בנעשה בדארפור בהשוואה, למשל, להתעניינות העולמית בפלסטינים וביחסיהם עם מדינת ישראל. מעטים עקבו אחרי הטרגדיה האנושית שהתחוללה במערב סודאן - טרגדיה שהיתה רחוקה מהתקשורת ורחוקה מההתעניינות העולמית בדומה לטרגדיות אחרות המתרחשות ברחבי העולם, אך הן לא זוכות לסיקור בשל בעיית תדמית ויחסי-ציבור לקויים.

סודאן היא המדינה הגדולה ביותר באפריקה. מיקומה בצפון-מזרח אפריקה ובירתה חרטום. היא גובלת במצרים מצפון, אתיופיה ואריתריאה ממזרח, קניה ואוגנדה מדרום מזרח, קונגו והרפובליקה המרכז אפריקאית בדרום מערב, צ'אד ממערב ולוב מצפון מערב. סודאן זכתה בעצמאות בשנת 1956 והשפה הרשמית בה היא ערבית.

מאז 1958 הניסיונות המדינתיים-הממשלתיים בסודאן היו לקדם אופי ערבי בחסות שלטונו של גנרל עבוד וב-1964 החלו המרידות נגד ה"ערביזציה" של האזור, אשר אילצו את עבוד להתפטר יחד עם התגברותה של מלחמת האזרחים שפרצה כתוצאה מכך שהממשלה הייתה נתונה לשליטה ערבית-מוסלמית ומנעה הקמת שיטה פדראלית בדרום.

מבחינה אתנית, דרום סודאן הוא אזור אפריקאי והדת השולטת בו היא הנצרות, בניגוד לצפון המדברי בו מרבית האזרחים הם ערבים-מוסלמים. המתיחות בין שבטים מוסלמים דוברי ערבית (הקרויים באגגארה), לבין שבטים אפריקנים (פור, מאסאלית וזאגהאווה) בסודאן מקורה במאה ה-13, עם פלישתם של שבטים ערביים לאזור סודאן. מתיחות זו התחזקה עם המדיניות הממשלתית לקידום אידיאולוגיה ערבית-מוסלמית ברחבי סודאן במאה ה-20 והיתה בין הגורמים המרכזיים למלחמת האזרחים שנמשכה 17 שנה (1955-1972). ב-1969 עלה לשלטון קולונל מוחמד ג'עפר נומיירי וב-1972, עם חתימתו של נומיירי על הסכם אדיס-אבבה שהוביל להפסקת אש בת עשר שנים במלחמת האזרחים בין הממשל למורדים, החלה תקופה שקטה בסודאן. בהסכם זה קיבלו המורדים בממשל הערבי-מוסלמי אוטונומיה חלקית בדרום סודאן וב-1982 הכריז נומיירי כי בכוונתו להרחיב את החוק המוסלמי (השריעה) ועל כל האזורים, לא יוצא מן הכלל, מוטלת החובה ליישמם. הצהרה זו הפרה את השקט היחסי ששרר במדינה השסועה. ההסכם לא סיפק את דרישות המורדים לעסקה הוגנת לאוכלוסיית האזור. שתי קבוצות מורדים מקומיות - התנועה לצדק ושוויון (JEM) ותנועת השחרור הסודנית (SLA) - האשימו את הממשלה ביחס מועדף לערבים.

ב-1989 עלה לשלטון הגנרל חסן אחמד אל בשיר והמלחמה בין האזרחים המשיכה להתדרדר. המלחמה גרמה לכך שלמעלה משני מיליון איש נאלצו לעקור מבתיהם, מאות אלפים נרצחו ומתו ברעב ומחלות. רוב האזרחים הנוצרים ברחו לקניה, אוגנדה, אתיופיה, מצרים וכמובן צ'אד השכנה. ארגונים הומניטאריים קראו לדור זה "הדור האובד", דור שלא זכה לקבל לא חינוך, לא שירותי בריאות ולא עבודה - דור שלא זכה לחיות בכבוד בסיסי של אדם לאדם.

בשנת 2003 נערכו שיחות שלום, שלא צלחו, בין הקבוצות הלוחמות אשר בו נקבע כי הכנסות המדינה, בפרט כסף מנפט, יחולקו בין הממשלה לבין קבוצות המורדים בדרום. ההסכם נתפס כלא-הוגן בעיני המורדים והועלתה מצידם האשמה כלפי הממשל שהנהיג יחס מועדף לקבוצות הערביות. במקביל, החל מרד נוסף במערב דארפור. על מנת להביא לקץ המרד חימשה הממשלה מליציות ערביות ששמן ג'נג'אוויד (Janjaweed, בעברית: אדם חמוש רכוב על סוס), מליציות אלו נשלחו על ידי הממשלה במטרה להילחם במורדים. כתוצאה מכך הסכסוך הפך ליותר ויותר אתני. המליציות לא בחלו בשום אמצעי והשתמשו בכל כלי שידם משגת: אונס, טבח, שריפת כפרים שלמים ורצח ללא נקיפות מצפון.

העימות בדארפור, שהחל ב-2003, מתחולל בין השבטים הערבים הנתמכים על-ידי הממשלה הסודאנית לבין אפריקאים שחורים תושבי האזור מזה אלפי שנים. היחסים המתוחים בין שתי הקבוצות האלה החלו עם פלישתם של שבטים ערבים לאזור במאה ה-13. דארפור שימשה גם מרכז לסחר עבדים, עובדה שתרמה למתח נוסף ולפרץ של אלימות בין הקבוצות השונות לאורך שנים רבות. במהלך השנים האחרונות, שבטים ערבים פלשו לאזור בתמיכת הממשלה הסודאנית וגרמו לדחיקתם של האפריקאים השחורים מהאזור. בעקבות כך, פרצו עימותים אלימים שלוו במעשי רצח, חטיפת ילדים ונשים והפיכתן לשפחות מין.

מדו"חות שונים שחוברו בתקופה האחרונה עולה תמונה קודרת: במהלך השנים האחרונות למעלה מ-2.7 מיליון איש נעקרו מבתיהם ומאות-אלפים אחרים נרצחו או גוועו ברעב ומחלות. אזרחים חפים מפשע אלו בורחים למדינות שכנות אך גם פליטים אפריקאים שניסו למצוא מפלט בצ'אד השכנה נרדפו על ידי מליציות הג'נג'אוויד גם מעבר לגבול. הג'נג'אוויד לא היססו להתעמת עם כוחות הצבא של צ'אד כדי לטבוח בפליטים ולאותת להם על הצפוי להם אם רק ישובו לחבל דארפור.

בתים בוערים, כפריים נטבחים, נשים ונערות נאנסות והניצולים נמלטים בבהלה. אזרחים במזרח צ'אד שותפים לגורל שכניהם בדארפור, בני ערובה לניסיונה האכזר של סודאן לפתור את בעיית המורדים באזור. מיליציית הג'נג'אוויד אשר בשנים האחרונות החריבה שטחים נרחבים במערב סודאן, מרכיבה את עמוד השדרה של הקבוצות החמושות אשר רוצחות, מענות והופכות לפליטים קבוצות אתניות ממוקדות כגון הדאג'ו והמאסאליט במזרח צ'אד. מטרת התקיפות היא ככל הנראה לפנות אזורים נרחבים מאוכלוסיות המזוהות ע"י הג'נג'אוויד כ"אפריקאיות" ולא "ערביות" ולגרשם הרחק מגבול סודאן.

בחיפוש אחר דרך מילוט אחרת, רוב הנמלטים מגיעים למצרים. למעלה מ-3 מיליון איש שוהים במחנות הפליטים שהוקמו במצרים על מנת למלא צורך חיוני ולספק פתרון זמני לבורחים מהמלחמה הקשה. הפליטים הללו אינם מוכרים על ידי האו"ם כפליטים ולכן יש עילה שלא להעניק להם זכויות המוענקות לפליטים.

רוב הפליטים מדארפור שנמצאים בישראל הגיעו לישראל דרך הגבול המצרי, כמו יתר המהגרים ממדינות אפריקה. בארץ משוכנים כמה אלפי מהגרים מאפריקה, חלקם מחבל דארפור וחלק אחר מצפון סודאן - חלקם פליטים על-פי ההגדרה של האו"ם אולם רק בודדים מחזיקים באישור רשמי על מעמדם כפליטים. חלק מהפליטים בעלי אישורים זמניים לעבודה ולשהייה בישראל וחלק אחר מבין אלו שאינם בעלי אישורי שהייה נעצרו והם מוחזקים בבתי-מעצר בארץ.

במשפט הבינלאומי, השמדת עם היא עבירה הנכללת בקטגוריה של פשעים נגד האנושות. מאפיינים של השמדת עם הם: הרג של חברי קבוצה מסוימת, גרימת נזק נפשי או פיזי חמור לחברי הקבוצה, הפעלת תנאי חיים שמטרתם להביא להשמדה של חברי הקבוצה, שימוש באמצעים שונים למניעת ילודה בתוך הקבוצה והעברה כפויה של ילדים מקבוצה אחת לשנייה. בנוסף, יש לייחס למימד הכוונה חשיבות לא פחותה: כל אחת מהפעולות מעלה צריכה להיות מלווה בכוונה של קבוצה אחת להשמיד את הקבוצה האחרת.

גם כיום כפרים שלמים בסודאן נשרפים עד היסוד, כיתות יורים הורגים גברים בקצב מהיר כשהם עומדים לפני בורות קבורה שחפרו לעצמם ו-90% מהנשים, נערות וילדות, נאנסות באכזריות ובכוונה מוצהרת להזריע את רחמן בזרע העם הנבחר. בהתאם להגדרה המשפטית הבינלאומית, בחבל דארפור מתרחשת השמדת עם - השמדה שמבצעים חברי הג'נג'אוויד, המליציות הפועלות בחסות הממשל, רצח ללא רחם של קבוצה שדתה ואמונותיה אינן תואמות את האידיאולוגיה של הממשל ובכך מהווה איום לשלטון.

במהלך 2003 ו-2004, כשהחלו להתברר ממדי האסון, החלו גורמים שונים בעולם לשלם מס שפתיים. האו"ם הזהיר מפני רצח עם, וכינה את הסכסוך בדארפור "האסון ההומניטרי החמור בעולם". ביולי 2004 העבירו שני בתי הקונגרס האמריקאי החלטה משותפת, המגדירה את המצב בדארפור "רצח עם" וקוראת לממשל בוש לנקוט פעולה בנדון. שום פעולה לא ננקטה והאיחוד האפריקאי החליט לשלוח כוחות לשמירת שלום, אולם הגדרת המשימה של כוחות אלה לא כללה "הגנה על אזרחים", ובכל מקרה, היה מדובר במאות בודדות. באותו חודש הזהיר האו"ם את ממשלת סודאן שאם לא תחדל מיד ממעשיה, הארגון "ישקול להטיל סנקציות" אך הסודנים לא התרשמו מהאזהרות.

ועדת חקירה של האו"ם, שהוקמה במטרה לבדוק את הנעשה בחבל דארפור המליצה על העמדה לדין של חשודים בגין "פשעים נגד האנושות", אך ממשלת סודאן הודיעה כי היא לא תסגיר את החשודים. עמדתה של ממשלת סודאן השתלבה יפה בשתיקה שגזר על עצמו העולם, ובראשן אירופה, וכך סודאן יכלה להצהיר באפריל 2005, בעידודו של העיתון המצרי "אל-אהראם", כי מי שעומד מאחורי האירועים בדארפור היא מדינת ישראל.

המאמצים של סודאן להסוות את מעשיה בדארפור הגיעו לשיאם בעת כינוס הליגה הערבית שנערך בחרטום, בירת סודאן, במרץ 2006. סודאן ביקשה תמיכה מצד מדינות ערב האחרות לנוכח הביקורת שהוטחה בה על מעשיה בחבל דארפור, אולם רק 12 מנהיגים ממדינות ערב מתוך 22 מדינות ערביות החברות בליגה הערבית השתתפו בכינוס וכך העניקו הליגה הערבית והתקשורת הערבית תמיכה לסודאן - אם בשתיקה ואם בהדיפת הביקורת על מעשי הזוועה שנעשו נגד התושבים האפריקאים של חבל דארפור.

בעודה מתנגדת להחלטת מועצת הביטחון בדבר שליחת כוח שלום לדארפור, הציעה ממשלת סודאן פתרון משלה: "תוכנית ממשלת סודאן להשבת הביטחון וההגנה לאזרחים בדארפור" הציעה כי ממשלת סודאן, ולא האו"ם או האיחוד האפריקאי, תציב כוח שלום. בו בזמן, נראה כי הממשלה הכינה פתרון נוסף לשמירת השלום בדארפור – פתרון צבאי.

ב-14 ביולי 2008 התובעים בבית הדין הבינלאומי לצדק הגישו תביעה נגד עומר אל-באשיר, נשיא סודאן, ובה הוא מואשם בביצוע פשעי מלחמה, רצח עם, רצח וביצוע פשעים נגד האנושות. בית הדין בהאג דורש את הסגרתו.

עובדה מרכזית נוספת היא כי מאגרי הנפט של סודאן מוערכים בכ-200 מיליארד חביות. פעמים רבות, מדינות הנמצאות ביחסים כלכליים מעדיפות לא לפגוע ביחסים המביאים תועלת רבה למדינותיהם. "כל מדינה דואגת לאינטרסים שלה", יאמרו הריאליסטים. אחרים יוסיפו: "כך פועלת הקהילה הבינלאומית". אך איינשטיין כבר אמר: "העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין".

תוך הפרת כללי המשפט ההומניטארי הבינ"ל, התקפות הממשלה אינן מבחינות בין אזרחים ללוחמים. לעיתים קרובות אזרחים מותקפים באופן מכוון בשל קשריהם עם המתנגדים. קבוצות האופוזיציה החמושות אינן מבדילות עצמן לעיתים מהאוכלוסייה האזרחית. התקפות כדוגמת הפצצות אוויריות על אזרחים מהוות שימוש בלתי מידתי ובלתי מבחין בכוח ולעיתים אף מכוונות בכוונה תחילה לפגיעה באזרחים. הסכנה המוגברת הביאה לכך שכוחות סיוע נסוגו לחלוטין מאזורים מסוימים. אם הלחימה תתמשך, כל מבצע הסיוע לדארפור יוטל בסכנה.

בשנת 1951, בעקבות השואה, נחתמה האמנה הבין-לאומית בדבר מעמדם של פליטים, שנועדה להבטיח כי אנשים הנרדפים במדינות מושבם על רקע גזעם, דתם, אזרחותם, דעותיהם הפוליטיות או השתייכותם לקבוצה חברתית מסויימת יוכלו לקבל מקלט במדינות אחרות. האמנה דורשת מהמדינות החתומות עליה שלא לנקוט נגד פליטים את אותם הצעדים שהיו נוקטות נגד אזרחי מדינות אויב. ישראל חתומה על אמנה זו אך למרות זאת ישראל פועלת בניגוד מוחלט לאמנה בכך שהיא שוללת מן הפליטים הסודאנים בישראל את הזכות להגיש בקשה למקלט מדיני, בטענה שסודאן נחשבת למדינת אויב.

בעולם מוכרים שני סוגים של פליטים: הסוג הראשון הוא פליטים מכוח אמנת ז'נווה - אנשים הנרדפים מפאת גזעם, דתם, הלאום לו הם משתייכים, השקפתם הפוליטית וכיו"ב, אשר יש חשש לחייהם אם יחזרו לארצם. לאנשים אלו ניתנת הכרה אינדיבידואלית כפליטים והם מקבלים מעמד של פליט. פליט מכוח האמנה זכאי להגנה כל עוד יש סכנה שיופרו זכויות האדם הבסיסיות שלו באם יוחזר לארצו. הסוג השני של הפליטים הוא פליטים הומניטריים - כאשר מתרחש משבר הומניטרי במדינה מסויימת, כגון סופה עזה, רעידת אדמה חזקה, שטפון גדול וכד', תושבי אותה מדינה הנמלטים ממנה וחוששים לחזור אליה מקבלים הגנה קבוצתית במדינות אחרות ברוח האמנה. מדינות רבות נעתרות לבקשה של נציבות האו"ם לפליטים ונותנות הגנה קבוצתית זמנית לפליטים הומניטריים אלו. מבקשי המקלט מסודאן לא מקבלים מעמד של פליט ואינם נחשבים לפליטים לא מכורח האמנה ולא כפליטים הומניטריים. מדינת ישראל אינה מעניקה להם מעמד מכיוון שהם נחשבים נתיני מדינה עויינת.

מספר הסודאנים השוהים בישראל שלא כחוק אינו ידוע במדויק. שאלת גורלם הופנתה לבג"צ, האמור להכריע האם להשאירם בישראל ולתת להם מעמד של פליטים או לשלוח אותם לכל מדינה המוכנה לקלוט אותם. ככל הידוע ישנם עוד עשרות סודאנים המצויים במעצר מנהלי במחנות צבאיים מתוקף צו של אלוף בצה"ל, שהורה גם לגרשם.

בשנת 2002 גיבש המשנה ליועץ המשפטי לממשלה נוהל להסדרת הטיפול בפליטים ומבקשי המקלט בישראל, אשר עודכן בפברואר 2005. הליך הבחינה להכרה באדם המבקש מקלט כפליט מכוח האמנה נועד לברר אם יש חשש של ממש לחייו או חירותו של המבקש. לאחר הגשת הבקשה להכרה כפליט מכוח האמנה לנציבות האו"ם לפליטים בישראל נבדקת הבקשה ונציבות האו"ם מראיינת את מבקש הבקשה. כל מגיש בקשה מרואיין ע"י נציבות האו"ם לפליטים בישראל בשפתו ולעיתים אף פונה הנציבות בישראל אל מוסדות האו"ם בז'נווה ואל ארץ המוצא של המבקש על מנת לקבל מידע נוסף, לאחר מכן כותבת נציבות האו"ם לפליטים בישראל את המלצותיה לגבי מבקש הבקשה ומוסרת את ההמלצות לועדה המייעצת לענייני פליטים במשרד הפנים.

מבקש מקלט שעבר את הבדיקה הראשונית של נציבות הפליטים ותיקו הועבר לועדה המייעצת לענייני פליטים במשרד הפנים מקבל מעמד מוגן וזכאי לאשרת שהייה ועבודה ב/1, שהיא אשרת שהייה ועבודה בארץ. לרוב ניתנת אשרת ב/1 לעובדים זרים והם זקוקים להיתר העסקה ממשרד התמ"ת כדי לקבלה. אשרה ב/1 תקפה למשך 63 חודשים והיא ניתנת להארכה במקרים חריגים. מבקשי המקלט שנמלטו מסודאן יוצאי דופן ואינם מקבלים אשרה ב/1.

בראש הועדה המייעצת לענייני פליטים במשרד הפנים עומד משפטן שאינו עובד מדינה וחברים בה נציגים של משרד הפנים, משרד המשפטים ומשרד החוץ. הועדה המייעצת לענייני פליטים בוחנת את הבקשות להכרה כפליט המועברות אליה ומעבירה את המלצותיה, על סמך החומר שנאסף, אמנת ז'נווה והחוק הישראלי, לשר הפנים, אשר בסמכותו להחליט אם להכיר במבקש המקלט כפליט. מי ששר הפנים החליט שיוכר כפליט זכאי לאשרה א/5 (תושב ארעי).

באמנה ישנן הוראות בדבר אופן סיום המעמד כפליט, לאחר שהוכר אדם כפליט ע"י שר הפנים, ולגבי המועד בו יוכל לחזור הפליט לארצו. במדינות מערביות יש גם מנגנונים המאפשרים התאזרחות של פליטים אשר שוהים בהן פרק זמן מינימלי אך בישראל אין נוהל דומה. אדם שהוכר כפליט בישראל וקיבל אשרה א/5 (מעמד של תושב ארעי) לא יוכל להתאזרח ולהיות אזרח ישראל גם אם שהה בישראל עשרות שנים. נושא הענקת מעמד לפליטים מוכרים השוהים תקופה ממושכת בישראל הוא אחד הנושאים בו דן משרד הפנים כיום.

עד 2004 נהגה ישראל לדרוש מהאו"ם להעביר אזרחי מדינות אויב למדינה שלישית. אך כאשר דבר זה התברר כבלתי אפשרי במקרה של הסודנים, ישראל השאירה אותם במעצר בלתי קצוב. מאות פליטים מסודאן, רבים ניצולים מרצח העם בדארפור וקורבנות של עינויים מצד כוחות הביטחון הסודאניים, נעצרו ללא הגבלת זמן רק בשל היותם סודאנים.

בפרוטוקול הישיבה של ועדת הפנים ואיכות הסביבה שנערכה ב-21 בנובמבר 2005 ודנה ב"קבלת מעמד פליט לשוהים בלתי חוקיים", ציין מיכאל בבלי מנציבות האו"ם לפליטים כי אף סודאני לא קיבל מעמד של פליט בישראל היות ולפי "החוק למניעת הסתננות" הם אזרחי מדינת אויב. בעבר שימשה סודאן מקום מושבו של ארגון הטרור אל-קעיאדה וסודאן נחשבה לחממת טרור ובכך היא מהווה מדינת אויב לישראל. מאחר והנמלטים מדארפור משתייכים לסודאן, הם נתפסים כאזרחי אויב ולכן לא קיבלו מעמד של פליטים.

בתחילת המשבר סירבה המדינה לתת לפליטים הסודנים אפילו את הזכויות הניתנות למהגרים לא חוקיים. במקום לעצור אותם תחת חוק הכניסה לישראל הם הוחזקו תחת חוקי החרום שנכנסו לתוקף ב-1954 אשר קרויים החוק למניעת מסתננים. מדובר בחוק דרקוני המאפשר מעצר לא מוגבל וללא ביקורת שיפוטית של אדם אשר הלאום שלו תואם את הלאומים הכוללים בחוק או שהגיע לישראל דרך מדינה כזאת. סודאן אמנם לא מוזכרת ברשימת המדינות שבחוק אך מצרים כן. למרות שבין ישראל למצרים יש יחסי שלום מאז 1979, היא עדיין נכללת בחוק המיושן. מכיוון שהפליטים הסודאנים נכנסו לישראל דרך מצרים, טכנית הם יכולים להיעצר באשמת הסתננות.

עד ינואר 2006 נעצרו המסתננים מסודאן בהתאם לחוק הכניסה לישראל, ה'תשי"ב 1952 - אותו חוק לפיו נעצרים מהגרי עבודה. חוק זה הוא בסמכותו של שר הפנים היות והוא עוסק בהגירה אזרחית. אדם שנתפס ונכלא על סמך חוק הכניסה לישראל זכאי להופיע בפני בית הדין למשמורת אחת לחודש. מינואר 2006 המסתננים מסודאן נעצרו לפי החוק למניעת הסתננות, ה'תשי"ד 1954, שנמצא בתחום סמכותו של שר הבטחון. יישום חוק זה נבע רשמית מתוך תפיסה כי תופעת הסתננות הפליטים הגוברת עשויה להיות בעלת השלכות בטחוניות. חוק דרקוני זה מתיר מעצרו של כל אזרח המדינות הנמנות בחוק, ובכללן מצרים, או של כל מי שעבר דרך המדינות הנזכרות בחוק בדרכו לישראל - ללא הגבלת זמן וללא ביקורת שיפוטית כלשהי. חוק זה אף אינו מבחין בין מעצר של בוגרים למעצר ילדים, אינו כולל מעורבות של גורמי הרווחה וכן אינו מבדיל בין מעצר של טרוריסטים לבין מעצרם של מבקשי מקלט שנמלטו על נפשם מאימת רדיפות או מפני רצח עם.

ישראל חתומה על אמנה שאין להחזיר פליט למדינתו אם יש סכנה לחייו או חירותו. כל אדם כזה, חובה לשמוע ולברר את עניינו לאשורו. לכן, למרות שהפליטים הגיעו דרך מצרים, לא ניתן להחזירם אליה שכן אם זו תעבירם חזרה לסודאן הם צפויים לסכנת חיים, משום שחלקם הגיעו מחבל דארפור שבמערב סודאן הנתון במלחמה עקובה מדם.

עניין זה קיבל משנה-תוקף בסוף דצמבר 2005 בעת שפליטים סודאנים הפגינו במחנה פליטים ארעי, שקם על אדמת מצרים, מול משרדי נציבות האו"ם לענייני פליטים שהוקמה לצורך הטיפול בהם. המפגינים דרשו מהאו"ם מעמד של פליטים שיאפשר להם לקבל ביתר קלות מקלט במערב. במהלך ההפגנה, המשטרה המצרית התעמתה עם המפגינים ובסופה נהרגו 25 סודאנים. נציבות האו"ם והמשטרה המצרית התנצחו ביניהן בשאלה מי אשם בהידרדרות שהביאה למותם של חפים-מפשע. האו"ם הודה לבסוף שאכן ביקש מהמשטרה המצרית לפנות את המפגינים, אך הוא ציפה שהדבר יעשה ברגישות המתבקשת לנוכח מצבם המיוחד של הפליטים הסודאנים, שברחו מאימת המלחמה בארצם.

לאחר הזוועות שידעו אזרחים אלו, גם בישראל הם לא זוכים ליחס אנושי. כמה מהם נתפסים ונכלאים בשל היותם אזרחים לא חוקיים, אך יחד עם זאת וללא התייחסות רשמית של המדינה למצב, קיבוצים ובתי מלון החלו לקלוט את הפליטים ולספק להם סיוע במזון, ביגוד, קורת גג ועבודה. החשש של ישראל מפני קליטתם היא שאיום שכזה יכול להוות תקדים (במצרים חיים למעלה מ-3 מיליון פליטים) ומהחשש שיש ביניהם מרגלים. עפ"י חוק מדינת ישראל אינה רשאית לגרש את המסתננים תושבי סודאן חזרה למצרים ובוודאי שלא לסודאן, שם יעמדו בפני סכנת מוות, אולם היא רואה במסתננים אלו איום בטחוני ולכן עוצרת ואוסרת אותם.

בראשית 2007 כונסה ועדת הפנים של הכנסת כדי לדון במצבם של פליטי דארפור בישראל. התמונה שעלתה מעדויות הפליטים ומהנתונים שהוצגו הראתה מציאות קשה ואטימות בלתי נתפסת מצד חלק מן הרשויות. חברי הועדה ביקרו את תנאי המעצר של הפליטים בכלא, שם הם חיים בתנאי מזג אויר קשים כשהנהלת הכלא מגבילה את גישתם של העצורים לסיוע רפואי בסיסי ואף אינה מאפשרת תקשורת של העצורים עם קרוביהם שנותרו בסודאן. במשך תקופת המאסר מופרדים נשים וילדים מאבות המשפחה וכלואים באוהלים צפופים הפרוצים לכפור המדבר הלילי, ללא הסקה ועם כמות מוגבלת של מים חמים לרחצה.

דאגה מיוחדת עלתה לגבי מצבם של הקטינים במקום והפעוטות שנולדו במהלך שהות הפליטים במחנה המעצר. מאות קטינים, בינהם גם פעוטות שאך נולדו, חיים את חייהם בין כתלי הכלא למרות שברור לכל שהם אינם מהווים סכנה או איום בטחוני למדינת ישראל. מרבית הקטינים הכלואים הם בגילאי גן ובית ספר וזכאים לפי חוק חינוך חובה ובהתאם לאמנת הפליטים להיות בכיתות לימוד אולם אלו אינן בנמצא.

הנשים הכלואות, חלקן בשלבי הריון שונים, זוכות לפגוש את בעליהן הכלואים באגף נפרד רק פעם בשבועיים ולזמן קצר בלבד. רוב הכלואים יוצאי סודאן טרם עברו את ביקורת נציבות האו"ם לפליטים ולכן, נכון להיום, היחס אליהם נותר כאל מי שמהווה סיכון בטחוני למדינת ישראל ולכל הפחות כאל "מסתנני עבודה". מבקשי המקלט הכלואים מוחזקים בתנאים אינם הולמים, ללא שירותי חינוך או שירותים פסיכו-סוציאלים. הכלואים שוקעים בדיכאון ללא כל תכלית ומצבם בפועל גרוע אף משהות במחנה פליטים כיוון שבמחנות פליטים הם לפחות לא כלואים בבית סוהר.

מוקד הסיוע לעובדים זרים לקח על עצמו את המשימה לנסות לשחרר את הפליטים העצורים בארץ. לעתירתו נגד החזקתם במעצר מינהלי ללא ביקורת שיפוטית הצטרף הפרופ' יהודה באואר, חוקר השואה והיועץ הראשי של "יד ושם", מראשי הוועד הישראלי למען דארפור. בתצהירו כתב באואר כי "סירובה של ישראל להכניס לשטחה פליטים מדארפור, בטענה שהם באים מארץ אויב, דומה לסירובה הראשוני של אנגליה לקלוט פליטים יהודים מגרמניה ואוסטריה במלחמת העולם השנייה".

במפגש פסגה שהתקיים ביולי 2007 בשארם א-שייח' הסכימו ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, ונשיא מצרים, חוסני מובארק, על "נוהל ההחזרה החמה", על פיו יגורשו המסתננים חזרה לשטחה של מצרים מיד עם כניסתם לישראל, כך שישראל לא תיאלץ להתמודד עם הגדרת מעמדם כפליטים או כאסירים בטחוניים.

אנחנו, כיהודים, שסבלנו מרצח עם שכוון כנגד העם היהודי, מחוייבים יותר מכל לעזור ככל יכולתנו לפליטים מדארפור המגיעים לארץ, ובסיוע הומניטארי לאלו שעדיין שם, בד בבד עם הפעלת לחץ על הקהילה הבינלאומית להתערבות באיזור על מנת לסיים את רצח העם בדארפור. ב-60 השנים האחרונות אנו שומעים שוב ושוב את הביטוי "העולם ראה ושתק" ו"לעולם לא עוד" בהקשר לשואה שהתרחשה באירופה, וכועסים על העולם על שלא הושיט יד לעזרה. מחובתנו להוכיח שאנו אכן היינו נוהגים אחרת. מחובתנו לנהוג אחרת.

מדינת ישראל שקמה על זיכרון השואה ורבים מאזרחיה חוו רדיפות על רקע גזעי, טענה תמיד כי העולם "ידע ושתק" בכל הקשור לשואה וכי מדינת ישראל כמוה כתזכורת למעשים אלו. לאף מדינה לא תעמוד הזכות בעתיד להתחמק ממתן תשובה באשר לשאלה היכן הייתה עת בוצע רצח העם בסודאן.

להתנדבות ותרומות

מקלט לפליטים דרום תל אביב
קבוצה של אזרחים הפעילים למען הפליטים, חלקם ילדים.

א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט
ארגון שמספק סיוע הומנטרי ופסיכו סוציאלי לפליטים ברחבי הארץ.

ARDC ישראל
ארגון המפעיל רשת של מקלטים ודירות מעבר לפליטים, כולל מסגרות נפרדות לנשים, נשים עם ילדים ותינוקות, ונוער.

אנו פליטים
ארגון העוסק במתן ייצוג משפטי פרו-בונו לפליטים, חסרי מדינה ומבקשי מקלט בישראל.

בני דרפור
ארגון שנוסד על ידי גרעין של כמה מן הפליטים הראשונים שהגיעו לישראל, מתוך אמונה כי הם עצמם יכולים להבין בצורה הטובה ביותר את צרכי הקהילה שלהם, ולפעול למענם.

הגר ומרים - מרכז תמיכה וליווי לנשים אפריקאיות
תוכנית ששמה לעצמה למטה לסייע ולקדם נשים הרות ונשים לאחר לידה המבקשות מקלט בישראל.

קול הפליטים
עיתון פליטים הנכתב ע"י פליטים וישראלים.

קו לעובד
עמותה להגנה על זכויות עובדים מוחלשים בישראל.

רופאים לזכויות אדם
ארגון הפועל למען זכותם לבריאות של פליטים ומבקשי מקלט.

מרפאת הפליטים בת"א
מרפאה המופעלת על ידי רופאים וחובשים מתנדבים שמעניקים טיפול רפואי לפליטים ומבקשי מקלט חולים.

יוניסף ישראל
ארגון העוסק בפעילות על-מנת להגן על הקהילות הנפגעות מההשלכות ההרסניות של הסכסוך המתמשך.

אמנסטי אינטרנשיונל, סניף ישראל
ארגון הפועל למען שינוי המדיניות הישראלית כלפי פליטים ומבקשי מקלט.

המוקד לפליטים ולמהגרים
מסייע לפליטים בעת מעצרם ובשחרורם ממעצר וממשיך בקשר עם הפליטים לאחר שחרורם.