דמם של הפליטים על ידינו
4.3.2014 20:00 | אייל גרוס
הדרך בה משרד הפנים מתגאה בנתונים על הגידול במספרם של מבקשי המקלט שמסכימים ל"יציאה מרצון", מלמדת כיצד הפכה ישראל את דיני הפליטים על ראשם. ישראל לא מגרשת מבקשי מקלט לאריתריאה בשל עיקרון האי־החזרה, לפיו אסור לגרש אדם למקום בו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו. עיקרון זה הוכר גם בבג"ץ והוא מעוגן הן במשפט הבינלאומי והן בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא רחב יותר מהגדרת הפליט וחל גם על מי שלא הוכר כפליט, אך ייתכן שנשקפת לו סכנה אם יגורש מהמדינה בה הוא שוהה. חשוב להבין שגם אם יש מחלוקת מי ממבקשי המקלט מאריתריאה הוא פליט ומי איננו כזה, אין ויכוח על כך שעיקרון האי־החזרה חל עליהם. גם משרד הפנים הצהיר על כך.
אבל כיום, בישראל עצמה נשקפת סכנה למבקשי המקלט: התיקון החדש לחוק ההסתננות, שהתקבל לאחר שבג"ץ פסל את התיקון הקודם, פוגע בחירותם בכך שהוא מאפשר לכלוא אותם במתקן "חולות" בנגב ללא הגבלת זמן. ברור שכאשר מעל מבקשי המקלט מרחף איום של כליאה עד אין קץ, העזיבה "מרצון" אינה באמת מרצון. יתרה מכך - ברור גם שאין שום משמעות להגנה מפני גירוש למקום בו נשקפת סכנה לחייך וחירותך, כאשר היא כביכול ניתנת במקום שמאיים בעצמו על חירותך. כיום נאלצים מבקשי המקלט לבחור בין גירוש לאריתריאה, שם עלולה להישלל חירותם, לבין הישארות בישראל, מקום שגם בו עלולה להישלל חירותם. מבחינה זו אפשר לומר שישראל איננה עוד מקום בטוח לפליטים ומבקשי מקלט. לכאורה, היא לא מפירה את עיקרון האי־החזרה, שכן היא לא מגרשת את מבקשי המקלט לאריתריאה. אבל היא מייצרת סכנה למבקשי המקלט, שמרוקנת עיקרון זה ממשמעותו.
כאשר שר הפנים אומר שהעלייה החדה במספרם של העוזבים נובעת מצעדים כמו החוק החדש והזימונים למתקן חולות, הוא מודה - ואף מתגאה - בכך שמבקשי המקלט שמבקשים לעזוב עושים זאת בשל החשש מכליאה. הנתון שמסר עתה שר הפנים, שרוב העוזבים אינם כלואים אלא חיים בערים, לא עושה את העזיבה ליותר "מרצון" שכן סכנת הכליאה חלה על כולם. על כן, חוק ההסתנות החדש, כמו קודמו ומבחינות רבות אף יותר, שומט את הקרקע מתחת לטענה כי ישראל מעניקה את ההגנה שהיא חייבת להעניק למבקשי מקלט שעיקרון האי־החזרה חל עליהם. מה המשמעות של הענקת הגנה כאשר מאמללים את חייהם כדי שישובו למקום בו נשקפת להם סכנה?
העברה של מבקשי מקלט לאוגנדה, כפי שפורסם, גם היא הפרה של עיקרון האי־החזרה, לפיו אסור לגרש למדינה שלישית אלא אם ניתנו ערבויות ברורות לכך שהיא תגן על מבקשי המקלט ולא תגרשם למקום שבו נשקפת להם סכנה. מסיבה זו פסל בית הדין האירופי לזכויות אדם ב–2012 הסכמים בין איטליה ללוב, שמכוחם החזירה איטליה מבקשי מקלט ללוב, ממנה יצאו בספינות לאיטליה. בית הדין פסל את ההסכמים מפני שהיה סיכון ממשי כי לוב תחזיר אותם למדינות שמהן נמלטו.
לא ברור אם קיים הסכם בין ישראל לאוגנדה בעניין זה, ואם כן, האם התקבלו ערבויות מספיקות. רק בשבוע שעבר פסל בית המשפט העליון של בריטניה החלטות להעביר מבקשי מקלט מאריתריאה ואיראן מבריטניה לאיטליה, בה שהו לפני שהגיעו לבריטניה. בית המשפט קבע כי יש לבדוק בכל אחד מן המקרים, אם מובטח שהם יזכו להגנה הולמת אם יוחזרו לאיטליה, ויתרה מכך, בית המשפט אף קבע כי יש לבדוק אם תנאי החיים שיקבלו באיטליה אינם מהווים יחס בלתי אנושי או משפיל.
בית המשפט העליון הבריטי אף דחה את הטענה שכדי למנוע העברה לאיטליה צריך להצביע על פגמים במערכת המקלט שלה. די להראות שהתנאים בהם ייאלץ מבקש המקלט לחיות הם משפילים או בלתי אנושיים. קביעה זו רלוונטית, כמובן, גם ליוזמה להעביר מבקשי מקלט מישראל לאוגנדה, אך באופן פרדוקסלי, היא רלבנטית גם למצבם של מבקשי המקלט בתוך ישראל. לא מיותר להזכיר כי חלק ממבקשי המקלט שישראל החזירה לדרום סודאן, בהם כמה ילדים, נהרגו במהלך הלחימה שם. נתון זה חייב להיות כדגל שחור לנגד עינינו ולהזכיר שדמם של מבקשי מקלט שנמרר את חייהם עד שיעזבו את ישראל, עלול להיות על ידינו.
