רגע לפני הגירוש לדרום סודאן, רומן הספיק להשלים בגרות
22.6.2012 5:50 | טלילה נשר
בין מאות תלמידי השכבה הגדולה של מסיימי כיתה י"ב בגימנסיה הרצליה בתל אביב, ישב אתמול גם רומן פוגי על כיסא הפלסטיק בדשא. כשהתלמידות בשמלות הקצרות קראו לכיתה י"ב 3 לעלות לבמה, עלה גם הוא - בחולצה לבנה, עם חיוך בוהק נבוך - לקבל את תעודת הבוגר שהכיתוב "ואהבת לרעך כמוך" מתנוסס עליה.
התלמידים וההורים הגאים הריעו, בשריקות ובמחיאות כפיים, לברכתו של מנהל בית הספר. רומן התכווץ בכיסא. "לא מזמן כולנו לחמנו למען הדאגה והשמירה על רומן, תלמיד שלנו, שיישאר אתנו לגמור את כיתה י"ב", אמר המנהל ד"ר זאב דגני, "זה כל כך מתאים לתקווה שלי", המשיך, "שבמנהיגות הרופסת היום, שלא יודעת להוביל אותנו לעולם של שלום, אתם תהיו המנהיגים שלנו, שתראו שאפשר לשמור על החברה שלנו בצורה יותר ראויה".
רומן פוגי, בן 19, נמלט עם משפחתו מסודאן לפני עשור כמעט. עם הודעת רשות ההגירה, לפני כמה חודשים, על גירוש מאות אזרחי דרום סודאן בתוך חודש, התגייסו תלמידים ומורים בניסיון לאפשר לרומן לסיים פחות את שנת הלימודים עם תעודת בגרות מלאה.
"אבל נשארה לי עוד בגרות בתנ"ך", הוא מיהר להסביר אמש. "ואני גם לא אומר שיש לי בגרות, כי זה לא בטוח, עוד לא ראיתי את כל הציונים. אבל מה שקיבלתי עד עכשיו היה טוב".
מאז ההודעה על הגירוש הפך גורלו של רומן לעיסוק העיקרי בבית הספר. התלמידים בקבוצות עבודה עברו בין הכיתות, לימדו את עמדת האו"ם והפערים בינה להחלטת המדינה. הם שיגרו מכתבים לראש הממשלה, לשרי החינוך והפנים, והחתימו מאות אנשים על עצומה. "אני מתרגש שסיימתי", אומר רומן. "כשהייתי קטן לא חלמתי לסיים את הבגרות שלי במדינה כמו ישראל".
בחודש הבא הוא יעזוב את הארץ עם משפחתו. מששת אחיו, הלומדים כולם בבית ספר, הוא היחיד שהספיק להשלים את לימודיו. "נשאר לנו לסמוך רק על אלוהים", מסביר אביו של רומן, גלאלווה פוגי, שבא לטקס. "העיר שלנו היא ממש ליד הגבול עם הצפון".
רומן וחמשת אחיו נולדו בצפון סודאן, לאחר שהוריו ברחו מהדרום. "התייחסו אלינו כמו לזרים", סיפר בעבר ל"הארץ". "למדנו בבתי ספר בלי רמה והכריחו אותנו ללמוד איסלאם, אפילו שאנחנו נוצרים. כל פעם באו ושרפו לנו את הבית, לא היה לנו כסף. את אבא בקושי ראיתי, כי כל פעם הממשלה היתה עוצרת אותו. עד שבשנת 2003 החלטנו לברוח".
המשפחה חיתה במצרים ארבע שנים. לדברי רומן, גם שם סבלה מגזענות והילדים לא הלכו לבית ספר. "ציפינו ששם יהיו החיים יותר טובים, שנוכל לפחות ללמוד, אבל הם מאוד גזענים לשחורים. הייתי הולך ברחוב וכל פעם מישהו היה מקלל אותי ומרביץ לי, עד שב-2007 החלטתנו לעבור את הגבול לישראל, בעזרת הבדואים".
אחד התלמידים עוצר לברך אותו במסדרון: "מה שלומך רומן? מזל טוב אחי". "לפחות עוד יש מסיבה כיתתית", מסביר רומן, "אז זו לא הפעם האחרונה שאני רואה אותם. יש לנו עוד מפגש כיתתי להיפרד".
"עצוב לי שאני עוזב את האנשים, לא את ישראל", הוא מסביר. "האנשים פה נחמדים. אני לא יודע אם אני כועס, לגדולים זה יותר קשה. אני אחזור לשם להתחיל חיים חדשים לגמרי, לעזור שם לאנשים. נראה מה יקרה, מה יוציא העתיד מהכיס".
"אבל למה לגרש את הילדים שלי שעוד לומדים בבתי ספר", שואל האב. "אני גם הייתי רוצה שהוא יחזור ללמוד באוניברסיטה. זה אפשרי? הוא קורא עברית יותר טוב מאנגלית". "ישראל טובה", הוא מוסיף אחר כך. "חיינו פה חמש שנים, זה יפה שקיבלתם אותנו, אני כבר לא כועס".
