גירוש תושבי דרום סודן מאילת - אכזריות לשמה
20.6.2012 12:23 | טוני ליס
אברם, נער קטוע רגל מדדה על קביו, בורח מפני חבורת ילדים ישראלים. לוי בן העשר המסרב להיפרד מקבר אחיו התינוק, ניירוד, אלמנה חוששת מאונס. מרי, אם שפוחדת לצאת למכולת הסמוכה לקנות טיטולים לתינוקה, מחשש שתיעצר. גברים צעירים שאינם מורשים לעבוד וחיים על 'מנה חמה' אחת ביום.
אלו הם כמה מ'הפושעים המסוכנים' נגדם נערכו ברחובות העיר אילת הפגנות כוח של אנשי 'משמר השכונות' ושאר 'אנשים הטובים', תושבי אילת הקוראים לגירוש המהגרים מאפריקה. ממשלת ישראל, נחושה כדרכה, מפגינה את כוחה על חלשים, וממלאת את המפגינים בסיפוק עצום. "מבורך, לא מספיק," הם מגיבים בסיפוק על הגירוש, "אבל זו התחלה".
בית המשפט העליון פסק שניתן להשיב את פליטי דרום סודן לארצם, ומבצע הגירוש בעיצומו. אז כן, הפליטים אמורים 'לשוב מרצון' אבל כמה רצון חופשי כבר יש לאדם רעב שנאסר עליו לעבוד? כמה רצון חופשי נותר לאדם לאחר שהוא נאלץ להסתתר בביתו מאחרי מנעול ובריח ימים שלמים ולא לצאת מביתו מחשש שייעצר?
רק מעטים יודעים כי מבין אלפי המהגרים באילת, מאות בודדות בלבד הם תושבי דרום סודן, שממשלת ישראל יכולה על פי אמנת ז'נווה והאו"ם לשלוח בחזרה לארצם 'בהסכמתם'. מאות בודדות שהגיעו ראשונים לעיר, אנשים שבורחים מאימת הג'יהאד האיסלמי והתיישבו באילת, בטוחים שהגיעו לחוף מבטחים. מזה חודשים שהם מרגישים במצור, נשללה מהם הזכות לעבוד ורבים מהם רעבים.
הדי השמחה וקריאות הגיל של מתעבי הפליטים בעיר, אולי היו קצת פחות קולניים אם היו יודעים כי בתום 'המבצע המפואר', כשפקחי יחידת 'עוז' ישובו למרכז הארץ, יישארו באילת עם עובדים זרים. איש אינו יודע לומר בוודאות מי הוא מה כיוון שלמרביתם לא ניתנה האפשרות להגיש בקשה למעמד של פליט.
לא, לא יעזרו קמפיינים מתוקשרים וסיסמאות של פרסומאים. לא משנה כמה דגלים אדומים יונפו, כמה קריאות 'כושים הביתה' יצעקו המפגינים, האמת צריכה להיאמר ובקול רם – אחרי גירוש תושבי דרום סודן המתוקשר, האכזרי והמכאיב, אלפי האפריקאים שיישארו בעיר אילת, ימשיכו להיות נתונים להתקפות גזעניות מדי יום ביומו.
האפריקאים הללו ימשיכו להיות נתונים לשרירות ליבן של רשויות המדינה שמטרטרות אותם כל שלושה חודשים לבקש אישור שהייה לעוד שלושה חודשים של ביטחון יחסי, ואינם ברי השבה לארצותיהם. באם מדינת ישראל לא תחליט סוף סוף לטפל בהם באופן הראוי, הם יישארו כאן עוד שנים ארוכות כי האו"ם אסר להשיב קבוצות אנשים 'טעונות הגנה' לארצות בהן חייהם בסכנה.
עכשיו הם מספרים על הסתפקות בכוס 'מנה חמה' אחת ביום, על פחד מפני הבאות, על ייאוש ורעב. תערובת נפיצה שעלולה להוביל לפשעים. בינתיים, באילת, האלימות היא בין הפליטים או כלפיהם.
פקחי יחידת עוז של רשות ההגירה פשטו על העיר אילת, ואסרו אפריקאים. הפליטים מספרים על מעצרים באוטובוסים, על טלפונים סלולרים שהוחרמו מיד עם המעצר ועל מעצרים בפתח הבנק אליו הגיעו לפדות את המשכורת שקיבלו תמורת שבועות של שטיפת כלים ופינוי אשפה. הם מספרים על הפחד שלא מרפה, על הלב שמחסיר פעימה למשמע כל דפיקה בדלת.
הסיפור אינו סיפור של שחור ולבן. סיור בשכונות העיר הוותיקות, מקום בו מתגוררים הפליטים והמהגרים, מעלה תמונה קשה של חיים על גבול הבלתי אפשרי. תושבי השכונות הוותיקות, שגם תושביהן סובלים מההזנחה, מספרים על שכנות קשה עד בלתי אפשרית.
התושבים מתארים דירות קטנות ללא אמצעי בידוד המתמלאות בפליטים המתגוררים יחד בחדר אחד, צפוף וקטן עם מוזיקה רועשת וזרה. הם מספרים גם על גניבת מכשירים סלולריים ואופניים, ריחות תבלינים שאינם נעימים לאפם ותפילות רמות המפריעות את מנוחתם ביום השבת.
תערובת קשה של בני אדם במצוקה, סיר לחץ של חוסר טיפול וליבוי יצרים ממשלתי ועירוני. וכך בראשית השבוע שעבר העיר אילת דמתה יותר מכל לאתר סלקציה ענקי: לבנים מיהרו לדרכם, שחורים נעצרו בחשד להיותם תושבי דרום סודן העומדים בפני גירוש.
ההקבלה בין הימים הללו לבין משטרים אפלים בהיסטוריה הייתה אך מתבקשת. ככה זה כשמגיעים לבקר משפחה ספונה בביתה, ובעל הבית חושש לפתוח את הדלת מחשש למעצר, ועל המסייע לו מרחף איום תביעה משפטית. כשילד חושש לצאת מביתו, כשבני משפחה מופרדים בכוח הזרוע רק מפאת מוצאם, כשאישה פוחדת לאבד את מטה לחמה ולהיות מופרדת מילדיה, לא משנה עד כמה צודקים או לא צודקים הטיעונים שמפריחים הפוליטיקאים - אנחנו במקום רע של חוסר אנושיות בסיסית.
