תנו לי להישאר איתכם
29.2.2012 13:10 | איילת רוטה-גבאי
"אני מוסא סנגרי-סנדר. פליט מחוף השנהב, בן 18. הגעתי לישראל לפני ארבע שנים. מגיל תשע אני נודד בכל יבשת אפריקה. יתום. חסר בית. רעב. הצלחתי לברוח מהבית כאשר חיילים נכנסו לביתנו ולקחו את הורי. הורי לא חזרו עוד. לישראל הגעתי במקרה ומצאתי בית. משפחה אוהבת. למדתי לקרוא ולכתוב בעברית ועכשיו אני ניגש למבחני הבגרות כמו כל תלמיד י"ב. אני רוצה להתגייר, להתגייס לצה"ל, להיות אזרח, אבל החליטו לגרש אותי החוצה. אין לי לאן לחזור. בבקשה תעזרו לי להישאר".
העברית של מוסא – שלומד בבן שמן ומאומץ על-ידי משפחת סנדר ממכבים – טובה. בוודאי יחסית למי שהחל ללמוד אותה רק לפני שלוש שנים, אבל התחינה האילמת נמצאת בעיניו. עיני אגוז שבורקות מאושר כאשר הוא רואה את אחיותיו והוריו הישראליים, וכאשר הוא מספר על חייו בבן שמן, המקום הראשון שמצא בו שלווה. עיניים שמזדגגות מדמעות כאשר הוא נזכר בצו הגירוש שהוצא נגדו, המסמכים שנלקחו ממנו, והאדישות שבה מתייחסת אליו הבירוקרטיה הישראלית.
מוסא ממעיט במילים, מרבה בחיוכים, ולשאלה האם הוא רוצה להישאר בישראל, הוא עונה בהנהון קצר והפניית ראש מהירה כדי לא להסגיר את הדמעות שמאיימות לפרוץ החוצה. החול בשעונו של מוסא הולך ואוזל, הסיכויים להישארותו בישראל קלושים. בקרוב מאוד הוא עלול למצוא את עצמו שוב בודד בארץ זרה. ארץ אוכלת יושביה שעלולה לעכל אותו חי.
בכובע מצחייה וחולצה צהובה ומבריקה כמיטב אופנת ההיפ הופ מקבל אותי מוסא בחדרו שבכפר הנוער בן שמן. החדר נקי ומצוחצח ומוזיקת ראפ בוקעת ברעש ממערכת סטריאו גדולה. כמו כל נער ישראלי בן גילו הוא תמיד ממהר. בין הלימודים לעבודה בסדנת הטרקטורים הוא גונב קצת זמן כדי לפגוש עיתונאית סקרנית ולספר לה בחצאי מילים על חייו בעבר ובהווה. קשה לו לבקש עזרה. רק דנה סנדר, אמו המאמצת, קוראת את המצוקה שבעיניו ומתרגמת אותה לליטוף רך ומרגיע בשיערו.
"קוראים לי מוסא סנגרי. סנדר", הוא אומר ומדגיש את שם משפחת הוריו המאמצים. "אני מחוף השנהב. ארבע שנים בארץ, שלוש שנים בפנימייה. לומד במגמת חקלאות, פרות וכאלה", הוא צוחק במבוכה, "בן 18 ומשהו, ואני עושה מלא טעויות בעברית".
מוסא, למה ואיך הגעת לישראל?
"יצאתי מהבית בגיל תשע. עברתי כל מיני מקומות כדי להגיע לפה. זה לא היה בתכנית שלי להגיע לפה, אפילו לא ידעתי שהגעתי לארץ בהתחלה".
למה יצאת מהבית?
"היתה מלחמה. אני זוכר שהייתי בבית עם ההורים שלי, ובערך בשעה שמונה בערב נכנסו חיילים. אני לא יודע איזה סוג, והתחילו להרוס את הבית. פחדתי אז פשוט יצאתי מהבית וברחתי משם. שלושה ימים הייתי מחוץ לבית ורק אז חזרתי. אני בן יחיד, אז ברחתי לבד, ההורים שלי היו בחדר שלהם. חזרתי אחרי שלושה ימים, והם לא היו שם. נשארתי בבית שלושה חודשים, חיכיתי שהם יחזרו. לא היה כלום בבית, רק בלגן, החיילים לקחו הכל. שכנים נתנו לי לאכול, וחיכיתי. אחרי שלושה חודשים הבנתי שאם ההורים שלי לא חזרו עד עכשיו הם כנראה לא יחזרו, אז החלטתי ללכת משם הלאה".
לאן הלכת?
"בפעם הראשונה שברחתי הצטרפתי לקבוצה גדולה של אנשים שברחו מחוץ לעיר. אחר כך חזרתי, ואז שוב הצטרפתי לקבוצה ויצאתי משם, הלכתי לעיר הכי גדולה, אביג'אן. חייתי שם קצת, ניקיתי נעליים וקיבלתי כסף בשביל לאכול. משם החלטתי לעזוב לגמרי את המדינה. ירדתי לגיניאה, חלק ברגל וחלק עם מכוניות שנוסעות בין המדינות. הייתי שם קצת, היתה משפחה שאימצה אותי, אבל החלטתי אחרי שנה ללכת משם כי במשפחה שגרתי בה היו שתי נשים והן היו רבות ביניהן, כל אחת אומרת לי תעשה את זה או תעשה את זה, החלטתי שאני לא רוצה להיות שם יותר, אז הלכתי. לא היה לי כלום חוץ מהבגדים שלי, אז המשכתי ללכת. עליתי למאלי, שם הייתי כמה זמן ושוב נדדתי, לא היה לי איפה להיות".
איפה היית גר? מה היית אוכל?
"גרתי בתחנות אוטובוס או ברחוב. באפריקה יש הרבה ילדים ברחוב, אז הייתי איתם. אכלתי מה שמצאתי או מה שנתנו לי. משם עליתי למאוריטניה וניג'ר ומשם עברתי לאלג'יריה ולוב. מלוב עברתי למצרים, הייתי עובר כל פעם ממקום למקום. לא היה לי שום מקום להיות בו, אז למה שאני אשאר?"
מה חיפשת?
"אני לא יודע. לא היה לי מה לחפש. רק אלוהים יודע מה אני רוצה. במצרים פגשתי בחור שהאמנתי בו, הלכנו ביחד למדבר. הוא הכניס אותי לאוטו שלו, ישנתי, וככה הגענו לגבול עם ישראל".
איך חציתם את הגבול?
"יצאנו בלילה, ישנתי בדרך אז אני לא יודע איך הגענו לשם, גם לא ידעתי לאן נוסעים. ליד הגבול ירדנו והלכנו ברגל, הבדואים העבירו אותנו, ובמזל הגענו לצד הישראלי, שם אספו אותנו החיילים" ("אם הם היו נתפסים בצד המצרי", מתערבת ומסבירה דנה סנדר, "היו יורים בהם"). ומוסא ממשיך: "רק כשהגענו לבאר שבע ידעתי איפה אני. ראיתי שיש הבדל לעומת המקומות שהייתי בהם קודם. שאלתי איזה ארץ זאת, אמרו לי ישראל".
"לפני ארבע שנים כשמוסא הגיע לארץ", מסבירה סנדר, "הנוהל היה שמי שמגיע מהצד המצרי ולא נורה - החיילים הישראלים היו מעלים על משאיות ופורקים אותם בבאר שבע. שם יש ארגון וולנטרי של סטודנטים שמטפלים בפליטים. המראות שם הם קשים, משפחות עם ילדים קטנים, ילדים שמגיעים לבד כמו מוסא". "אני כבר הייתי בן 14", מחייך מוסא וממשיך: "משם עלינו לתל אביב. היו מלא פליטים בתל אביב, הייתי עם חברים בדירות, אחר כך עברתי לקריית מלאכי, ואחרי שמונה חודשים חזרתי לתל אביב".
בתל אביב מצא מוסא את הישועה. בחורה בשם יעל שאיתרה אותו מבין כל הפליטים והביאה אותו לפני שלוש שנים לכפר הנוער בבן שמן. "אני לא יודע איך הגעתי דווקא לפה", צוחק מוסא במבוכה, "הייתי קטן, רק אלוהים עושה דברים". "הוא לא יגיד את זה על עצמו", מוסיפה סנדר, "אבל הוא מתחבר בקלות והיה לו מזל שבמרבית המקרים לקחו עליו חסות אנשים טובים". בסוגריים היא מוסיפה שבדרך הקשה שעבר חווה מוסא גם חוויות מאוד לא קלות. רעב, אנשים שניצלו אותו ואפילו התעללות, על כך מוסא מסרב לדבר, אך כל אלה מאיימים לחזור אליו אם תצא לפועל ההחלטה שגזר עליו לאחרונה משרד הפנים – גירוש מיידי בחזרה לאפריקה.
מוסא מדבר צרפתית על בוריה. הוא החל ללמוד עברית כשהגיע לבן שמן בכיתה י', וכעבור שלוש שנים הוא כבר מדבר, קורא וכותב בעברית. הוא ניגש למבחני הבגרות בתנ"ך והיסטוריה וגילה בעצמו כישרון מוזיקלי יוצא דופן. "השנה הראשונה היתה לי מאוד קשה", הוא מספר, "לא ידעתי איך לקבל את האנשים פה". סנדר: "עד אז הוא היה רק עם פליטים מבוגרים, הוא לא ידע מה זה להיות עם בני גילו".
איזה דברים חדשים גילית שאתה אוהב?
"גיליתי שיש לי כוחות, שאני יכול להיות בן אדם טוב יותר. גיליתי שאני אוהב מוזיקה וכאן בכפר אני אחראי על המסיבות, אני רוקד ברייקדאנס, גיטרה, תופים". "כאן קוראים לו הדוגמן", צוחקת סנדר. "יש לו טעם יוצא דופן בבגדים, והארון שלו מסודר לפי צבעים. פעם היו לו רק את הבגדים שלבש", היא אומרת בשקט, "אבל אם הוא יצטרך לעזוב היום הוא יצטרך קונטיינר רק בשביל הבגדים".
כשאני שואלת את מוסא על משפחתו בחוף השנהב הוא שותק לרגע. "אני מנסה לא לחשוב על זה", הוא אומר לבסוף, "אחרי שחיכיתי להם שלושה חודשים והם לא חזרו הבנתי שכנראה אין לי משפחה יותר. לפעמים אני מרגיש שאולי הם בכל זאת בחיים, אבל אני לא יודע מה קורה איתם. אין לי לאן לחזור. אין לי אף אחד".
"ההורים של מוסא הם אנשים משכילים", מסבירה סנדר. "כשמוסא עזב הוא נרשם בגינאה כפליט של האו"ם, אז אם ההורים שלו היו בחיים או חופשיים הם היו מחפשים אותו ומאתרים אותו. אנחנו לא יודעים מה קרה להם ולאן הם הגיעו, ומוסא קצת מפחד לחשוב על זה, אבל כמו כל ילד הוא מעדיף לקוות שהם בחיים איפשהו".
