מה מתרחש ב'חצר האחורית' של תל אביב
12.5.2011 16:25 | הקול היהודי
האירוניה האכזרית הקיימת במציאות, עולה לעיתים על כל דמיון. נווה שאנן, מוכרת שנים ארוכות כמשכנם של משפחות חלשות ממעמד סוציו-אקונומי שלא מאפשר שאננות. בשנים האחרונות, הפחד ממלא את ליבם של האנשים שנותרו בשכונה שהפכה את עורה וצבעה. אך חוסר האונים והכעס כלפי העירייה והממשלה, חזקים אף מהפחד.
שלמה מסלאווי, חבר מועצת עיריית תל אביב מטעם שכונת התקווה בדרום העיר לא מפסיק להילחם. "כבר שנה וחצי אני מביא לכאן אנשים, ומעולם איני מסרב לכל מי שרוצה לבוא ולראות מקרוב את הטירוף שאוחז פה", הוא אומר לנו כשאנחנו מודים לו על שפינה לנו מסדר יומו העמוס. "חברי כנסת, שרים ואישי ציבור סיירו ברחובות השכונה, הזדעזעו, נאנחו, והמשיכו הלאה", מגחך מסלאווי בעצב. "משום שאין מדיניות של הממשלה בנידון, יש מדיניות של אין-מדיניות".
סיכמנו להיפגש בגן לוינסקי, דקה מהתחנה המרכזית החדשה. "איך אזהה אתכם", שואל מסלאווי בטלפון. "אם תראה אנשים לבנים, זה אנחנו", פולט הצלם חצי בצחוק.
הבדיחה הופכת למציאות כאשר אנו חולפים בשבילי הגן, ואת מספר היהודים החולפים בזריזות במקום ניתן למנות על צרור מפתחות בינוני. השעה 17:00 אחר הצהריים. על המדשאה שוכבים כשבעים מסתננים אפריקאים. חלקם ישנים ממש, חלקם רובצים בנחת, במדשאה המהווה עבורם סלון וגם מרפסת. חלקם יושבים ובוהים באורחים הלא קרואים, קבוצות נוספות עסוקות בלהט בדיונים בשפה לא מוכרת.
אנו חולפים לצד מגרש כדורסל מוקף גדר. עשרות ילדים ממדינות המזרח, סינים, פיליפינים ותאילנדים בהמולה חביבה של קריאות וחיוכים.
בניין צהוב ומכוער למראה מזדקר בתוככי הגן. תחנת משטרה. "זוהי תחנה שהוקמה במיוחד בשל "הבעיות הסביבתיות", מסביר מסלאווי, יעני פוליטיקלי קורקט. "זה היה תיכון שפונה מפה והוסב לתחנת משטרה".
הסיור מתחיל. בדיקת מדרכה אקראית: אחד מכל עשרים מקרב העוברים והשבים הוא יהודי. סינים, תאילנדים ואפריקאים אלו עיקר האוכלוסייה. אנו הולכים וחשים כמו בתוך תמונה של עלוני נשיונל ג'יאוגרפיק. המהגרים המהלכים מולנו ממהרים, הולכים לדרכם, לא מתעכבים על ארבעה הישראלים המשתאים. המצלמות שבידנו והפאות גרמו אט אט למבטים יותר ויותר חשדניים. חבר מועצת העיר ניסה להקרין ביטחון ואמר לנו "עכשיו זה בסדר, בלילה זה הבעיה, אז אי אפשר לדרוך כאן. גניבות של תיקים, אופניים, מעשי שוד, סמים, פריצות והימורים, בלילה הכל כאן משגשג". מסלאווי אומר: "נעשה סיבוב בכמה חנויות, תראו את הרחובות והחצרות, ואז תשאלו מה שאתם רוצים".
רשימת השאלות שהוכנה מראש הופכת כמעט ללא רלוונטית. המוח מתקשה לעכל את המספרים, את המראות. אין אזרח במדינה שלא שמע על בעיית המסתננים, תהיה דעתו אשר תהיה ביחס לנוכחותם בארץ. רק מי שיפנה לעצמו שעתיים יוכל לחוות באמת את התהוות אפריקה בגוש דן. זהו סיור חובה לכל יהודי שלא רוצה לעצום עיניים, אין תחליף, חבל על הזמן.
מעל חמישים בתי עסק לא חוקיים בשכונה. מסעדות, בתי קפה, חנויות אלקטרוניקה ומסעדות. אין מיסים, אין אישורים, מותחים ברזנט בחצר עזובה ופותחים בית קפה.
"הנה משמאל", אומר לנו שלמה בלי להצביע ביד, "זה בית קפה שלהם, אתה לא יכול להיכנס לשם. הם יושבים שם כל היום". אני מתקרב כדי לצלם. סביב שולחנות יושבים עשרים-שלושים מהגרים. מיד כשמזהים אותנו ואת המצלמות, יוצאת במהירות אשה אחת, צעקנית כמו שרק ישראלית יכולה לצעוק, ובצעדים מהירים מתקרבת לחבורה הלא קרואה, ומכבדת אותי ב'כאפה' הגונה.
"אתה לא תצלם כאן! אין לך בושה? אשה בהריון, אתה חצוף, תעוף מפה". הסועדים נדרכים. נראה כי עוד רגע אחד והם קמים כולם להסדיר את המצב. "הבחורה הזאת מתפרנסת מהם", רומזים בעדינות מאוחר יותר בעלי חנות הבגדים בה בקרנו במדרחוב נווה שאנן, שמכירים את הבחורה התוקפנית באופן אישי.
"בלילה בשעה שמונה, אני רוצה להיכנס לחניה אני מפחד, אנחנו הולכים בזוגות. הם אוכלים אותך בלי מלח, אפילו לא יברכו עליך", מספר מאיר, שעלה עם אשתו מאיראן לפני כשלושים שנה ופתחו יחד חנות ברחוב שהיה כולו חנויות נעליים, והיום מלא בדירות מסתננים צפופות. "היום אני אחרון כאן, לא מוכן לעזוב, הם מסתכלים עלי כבר ככה, כבר מתים לראות אותי עף מכאן, אני לא זז".
"אני לא גזען, אני לא נגד שחורים", טוען מאיר בלהט, "הם כמוני וכמוך, אבל אין פה סדר, אין דין ואין דיין. כל שבוע יש לי ארבע חמש גניבות של ז'קטים, אין לי כבר מה לעשות, התרגלתי וזהו".
תחנת המשטרה נמצאת שלוש דקות הליכה מהמקום, אבל מאיר כבר לא מזמין משטרה. "'מה פתאום. מה יעשה לו המשטרה? השוטר לא עושה כלום. השוטר אמר לי פעם, אני בשביל ששת אלפים שקל בחודש לא מסכן את עצמי. מה אתה חושב? הם יודעים איפה אני גר, אני צריך להסתבך איתם?!"
כך גם הצהיר מפורשות נציג המשטרה בדיון שהתקיים בוועדת הכנסת לענייני עובדים זרים בראשותו של חבר הכנסת יעקב כ"ץ. "אין לנו כלים להתמודד עם התופעה", אמר נציג המשטרה. ואם כך אומרת המשטרה, מה יאמרו האזרחים?
כשביקשו בוועד שכונות הדרום לערוך תהלוכת מחאה בה יקראו להחזיר את הזרים לארצותיהם, הערימה המשטרה קשיים על קיום התהלוכה, וסגרה מתחם מצומצם לקיום ההפגנה. "נציגי ארגוני המסתננים, הביאו תקשורת זרה הכל כדי להראות אותנו כגזענים. זו גזענות נגד היהודים מה שקורה פה".
"הכוונה אולי טובה", אומר לנו פעיל שכונות משכונת התקווה המתלווה לסיור, כשאנחנו חולפים ליד עשרות אפריקאים הנוברים בארגזי בגדים שקיבלו מארגוני הסיוע. "בפועל, הם גורמים נזק עצום כי זה גורם לעוד ועוד מהגרים לבוא לפה. דואגים להם. ואנחנו, אנחנו אלו שסובלים. מה יהיה עם המדינה היהודית שלנו"?
סמים, אלימות ופשע גואים בקרב קהילת המהגרים. תיקים חמורים ביותר של אלימות ורצח אינם זוכים לטיפול של זרועות החוק, משום שלרבים מהם אין מסמכים מזהים.
עוד ועוד בניינים בדרום העיר מתמלאים בדירות צפופות של מסתננים, שרובם לא עובדים והבטלה מגבירה את השעמום והאלימות. התשתיות הישנות ומערכת הביוב קורסות לעיתים קרובות. "טיפול העירייה כאן בקצב איטי בהרבה מאשר בשכונות תל אביב הרגילות", טוענים התושבים.
אנחנו יוצאים מחנות הבגדים ורואים תערוכת אופניים למכירה. כולם גנובים. עוברים ליד בית כנסת ישן של עדת הכורדים, נעול ומסורג היטב, המתחבא מאחורי ברזנט של עוד מסעדה מאולתרת. בבית הכנסת מתפללים מנחה בימות החול, אם יש מניין. בשבת סובלים פה ממוזיקה וריקודים של המסעדה הפיראטית הצמודה. המזגנים נגנבו מהחצר ביום כיפור האחרון. אחרי מונה המים של בית הכנסת מחובר צינור המוביל לחנות קטנה של כרטיסי חיוג ומוצרי אלקטרוניקה. "לעירייה לא אכפת, זה לא על חשבונה", כועס רחום טיראני, בעל המכולת מעבר לכביש. "בכלל, כל מה שקשור לעירייה הוא חד צדדי. חולדאי בא לחגוג את פורים עם המסתננים ולא עם תושבי השכונות", הוא זועם.
"למה לא עושה, עושה הרבה", עוקץ מסלאווי. "מקים ארגוני תעסוקה והזנה למסתננים". "זוגות צעירים לא יכולים לגור פה, אנשים מזייפים כתובות כדי שהילדים שלהם לא ילמדו עם ילדי מסתננים. חולדאי במוצהר מתעקש להיות ראש העיר של כווולם – מי שבא, בא. ולא משנה מה הוא מביא עימו".
בעל המכולת מכבד אותנו בשתייה קרה שהוא שולף מהמקרר. "אף אחד לא יודע מה הולך כאן. הם גומרים אותנו לאט לאט. זה לא יאומן, אני כבר מיואש מזמן. אני מוציא איזה עמוד תצוגה כמה סנטימטרים מהחנות, בא לי פקח באותו יום, אני אומר לו: תראה במדרכה ממול, בנו עסקים שלמים, אתה בא אלי?!" והפקח אומר "אין להם תעודות זהות, אין לי מה לעשות איתם, אני לא מתקרב".
טיראני מספר על תקרית בה ניסה להרחיק שני סודנים שיכורים שהתקוטטו בפתח החנות. "שחזרו עם כל החבר'ה שלהם, איזה מאה סודנים, שהתקיפו אותי במכות". לדבריו, כשהגיעה המשטרה הורחקו הסודנים מהמקום ודווקא הוא נעצר לחקירה, בעודו נאזק לעיני צוות עובדי החנות. "אחר כך סגרו את הכל. השוטר בא למחרת בבוקר לבקש סליחה. אמרתי לו 'אתה דווקא היית בסדר גמור, כי אתה ערבי ועזרת למוסלמים. בשביל זה עצרת אותי ככה מולם', ולא היית לו תשובה", מדגיש טיראני. "רובם המכריע מוסלמים בסופו של דבר, ויש לזה גם חלק בשנאה שהם רוחשים לנו".
