כשהנמלה משתינה על האריה
13.8.2008 23:50 | סיגל רוזן
רק לעתים נדירות מעזים אפריקאים, "בוגרי" משטרים דיקטטוריים, להתייצב מול השלטונות ולעמוד על זכויותיהם. "כשהנמלה משתינה על האריה, זה ממש לא כמו שהאריה משתין על הנמלה", לימדו אותנו תובנה אפריקאית.
משום כך, התפלאתי כל כך כששמעתי, כיצד ביום שני שעבר העזו הפליטים האריתראים לעמוד מול משרד הפנים, ולהסביר, בלי להתבלבל, שהם הוזמנו לצורך הארכת אשרות העבודה שלהם, ולכן אינם מוכנים לעבור הליכי מעצר ושחרור בתנאים מגבילים, ולעזוב ללא אשרות עבודה.
מבין קהילות מבקשי המקלט הנמצאות בישראל, הקהילה האריתראית סבלה מהתעמרות משרד הפנים יותר מכל קהילה אחרת. הפליטים מאריתריאה החלו להגיע לישראל בחודשים הראשונים של שנת 2007 – חוצים את המדבר בהימלטם מדיקטטורה אכזרית ומגיוס בכפייה לשירות צבאי ארוך ומסוכן. כמו הפליטים הסודנים גם הם חיכו לסיור הצבאי שיאסוף אותם לכלא "קציעות", ושם המתינו עד בוש משך חודשים לנציגי נציבות הפליטים של האו"ם. בחודש ספטמבר 2007 שוחררו הראשונים למושבים ברחבי הארץ, תוך שהובהר להם על ידי משרד הפנים, שנטישת מקומות העבודה משמעה חזרה אל הכלא. רק לאחר שהוכחנו פעם אחר פעם, כי הפליטים האריתראים ששוחררו למושבים הועסקו בתנאי עבדות קשים, נאות משרד הפנים לשחררם מן הכבילה, והעניק לאלפיים האריתראים ששהו בישראל בסוף שנת 2007 אשרת עבודה של ממש לתקופה של שישה חודשים. במהלך חצי שנה התאפשר לפליטים האריתראים למצוא עבודה, לשכור דירות ולנסות ולשקם את חייהם.
בחודש יוני 2008 פקעו אשרות העבודה. הפליטים טורטרו שוב ושוב בין הלשכות השונות של משרד הפנים לבין משרדי נציבות הפליטים של האו"ם, ואולם האשרות לא חודשו. בזה אחר זה איבדו הפליטים את משרותיהם, משום שהמעסיקים חששו מקנסות בגין העסקה של שוהים שלא כדין. לפני כשבועיים נמסר מנציבות הפליטים של האו"ם שהאשרות המיוחלות תינתנה בקרוב, אך תוקפן יהיה לחודש אחד. אמנם, מעסיקים רבים הודיעו, שלא יעסיקו עובדים שמחזיקים באשרה לחודש בלבד, ובכל זאת, כשמשרד הפנים הזמין כמאתיים פליטים אריתראים לבוא למשרדיו בלוד ולקבל את אשרת העבודה ביום שני שעבר, נהרו למקום כארבע מאות איש, מקווים שאולי בכל זאת יצליחו לקבל אשרה ולהרוויח עוד כמה ימי עבודה.
כשהגיעו למשרד הפנים בלוד התברר להם, שלא זו בלבד שעומד להינתן להם מסמך שתוקפו לחודש אחד, אלא שכלל אין מדובר באשרת עבודה. משרד הפנים ביקש לתת בידיהם מסמכי שחרור ממעצר בתנאים מגבילים, לפיהם אסור להם לשהות בין חדרה לבין גדרה. הפליטים סירבו לקבלם. אף שמרביתם אינם עובדים ומתגוררים במרכז, הם סירבו לקבל מסמך שאינו כולל אישור עבודה ותוקפו לחודש אחד בלבד.
פקיד משרד הפנים, שטיפל בקבוצה, איים שכל מי שלא ייקח את המסמך ייעצר. כשהתבהר לו שאף אחד אינו מוכן לקבלו, התרצה. בסיועה של נציגת נציבות הפליטים של האו"ם התנהל משא ומתן, שבסופו לא קיבלו הפליטים אשרות עבודה, אך על מסמך השחרור צוין, שמי שמחזיק בו רשאי לעבוד.
שלושת מנהיגי הפליטים, שעמדו על זכויותיה של הקהילה, לא קיבלו את המסמכים. לשאלתם: "מדוע?", השיב הפקיד: "כי ככה החלטתי!". כעבור כמה ימים, בהתערבות נציבות הפליטים של האו"ם, ניתנו גם להם המסמכים.
