זכות השיבה
22.6.2008 12:38 | אודי נוימן
כאשר התפרסמה בתחילת השבוע ההצעה לשלם למדינות אפריקניות כסף כדי שיקחו אליהם את פליטי דארפור, אלישבע מיליקובסקי לא ממש הופתעה. כמי שעומדת בשנתיים האחרונות בחוד החנית של הסיוע לפליטים, היא כבר שמעה הצעות מוזרות מאלה * "המדיניות צריכה להשתנות", היא אומרת, "ועד אז, מדובר בעניין אנושי השייך לכולנו" * ערב יום הפליט 2008, מדובר בתמונת מצב קודרת
בסוף הראיון, כאשר אני שואל את אלישע מיליקובסקי אם העבודה למען פליטי חבל דארפור גרמה לה לפסימיות, היא צוחקת. "העבודה הזו גרמה לי זעזוע עמוק מאיך שהמדינה מתייחסת לאנשים מסויימים ומהסרת האחריות הכללית שלה. זה נושא אנושי, ובכל זאת טיפלו בו בהתחלה רק אני ועוד כמה סטודנטים. ממש ניסינו לערב אנשים אחרים, אבל כל אחד הסיר אחריות. מאוד עצוב לראות שהמדינה יכולה לזרוק ככה אנשים לרחוב, ולא מדובר רק בפליטים. גם נשים חד-הוריות ומשפחות מחוסרות דיור. כשאתה חווה את הדברים בצורה כל-כך ממשית, זה מאוד קשה. מצד שני, העבודה הזו גרמה לי להעריך יותר את מה שיש לי. היא גם נתנה לי הרבה אופטימיות. היום אני מאמינה שאם רוצים, מאמינים ונחושים בדרך - יש כוח לעשות, לשנות ולפעול".
אלישבע מיליקובסקי, בת 26 מירושלים, סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן-גוריון, מטפלת בפליטים מדארפור שהגיעו לארץ. כבר כמעט שנתיים שהיא עומדת בחוד החנית של הטיפול ההומניטרי הזה, אוספת את האנשים המבוהלים, מציעה להם אוכל ושתיה חמה ומלווה אותם בטיפול מול הרשויות. היא יודעת שמדובר בנושא סבוך ומורכב בציבוריות הישראלית. מצד אחד עומדים האנשים האלו, פליטים רעבים שנשארו בקושי בחיים והגיעו בדרך לא דרך למדינת ישראל - ומי כמו מדינת היהודים אמורה להבין אותם. מצד שני, מדובר באלפי מהגרים בלתי חוקיים, ומדינת ישראל לא יכולה, ואולי גם לא ממש צריכה, לספק להם פתרון של קבע. אבל למיליקובסקי לא ממש משנה כל ההגדרות הפוליטיות והחברתיות האלו. היא עוזרת לאנשים כי הם בני אדם כמוה, והיא רואה בכך שליחות.
"נכנסתי לעניין בעקבות יפתח מילוא, שעבד כשנה בצ'אד, ובא לשוחח בעניין עם המחלקה שלנו באוניברסיטה", היא נזכרת. "בעקבות השיחה הזו, יצאו סטודנטים למקומות בהם שהו פליטים במעצר ובדקו איך אפשר לעזור להם. זה היה בפברואר 2007. גם אני הצטרפתי וכך נחשפתי לעובדה שמאות פליטים מחבל דארפור וממדינות מריבה נוספות, יושבים בכלא הישראלי בשל מדיניות מוטעית של ישראל. על-פי החוק הקיים היום, אדם שמגיע ממדינה עויינת לא יכול להיחשב כפליט בארץ. זה נראה לי אבסורד; מדינה שהוקמה על-ידי פליטים, שמה בכלא פליטים שברחו מרצע עם? זה נראה לי טעות, והחלטתי שלצד הסיוע לפליטים, צריך גם לשנות כאן את המדיניות. נראה היה לי שאם אנשים יידעו שזו המדיניות הקיימת היום, היא לא תמשיך כי היא לא הגיונית".
הקורס המעשי באוניברסיטה הפך למפעל חייה. "באפריל הגיע לארץ גל גדול של פליטים ואני נהייתי כתובת לעזרה. באחד הימים השאירו כוחות הביטחון פליטים בתחנת המשטרה ובאתי לראות מה קורה איתם. בהזדמנות אחרת הגיע פליט לבית החולים והיה צריך מישהו שייקח אותו לתחנת האוטובוס, אז אני עשיתי את זה. די מהר התחיל להתפרסם שאני קשורה לפליטים, וכל פעם היו מתקשרים אליי. באחד הלילות השאירו קבוצה מאוד גדולה של פליטים באזור התעשייה של באר-שבע, ואיזה בדואי ראה אותם והתקשר לערוץ שתיים. הם התקשרו לאיתן שוורץ, שהיה אז מעורב בנושא של הפליטים, ומשם הגיעו אלי. כך זה התפתח. היו חיילים שהתקשרו אליי בבקרים, לפני שהוציאו אוטובוסים של פליטים לבאר-שבע, ועדכנו אותי. עם הזמן נוצרה קבוצה של כעשרה סטודנטים שפעלו יחד למען הפליטים. כל אחד מאיתנו היה אחראי על תחום אחר. היו לנו גם המון מתנדבים באוניברסיטה".
