הכחשת שואה נוסח ישראל
16.6.2008 4:47 | בראדלי בורסטו
דמיינו לעצמכם, אם אתם מסוגלים, מדינה יהודית שנוסדה כדי לשמש מקום מקלט, ואשר ביום בהיר אחד מכריזה שבקשת מקלט היא עבירה. דמיינו לעצמכם, אם אתם יכולים, חוק שיאפשר גירוש ללא הליכים משפטיים של פליטים כל כך נואשים, שהם מוכנים לסכן את חייהם ואת חיי ילדיהם כדי להגיע אל אותה מדינה.
תארו לעצמכם, גם אם הדבר נראה בלתי אפשרי, שמדינה יהודית, ביתם של מאות אלפי ניצולי שואה, מסוגלת להחליט לא רק לכלוא פליטים אפריקאים בבית הסוהר למשך חמש שנים, אלא אף לדון לשבע שנות מאסר את מי שברחו מהשמדת העם בסודאן.
אלה הם ראשי הפרקים של הצעת החוק שכבר אושרה בקריאה ראשונה בכנסת. לשון ההצעה כה דראקונית והתנאים שהיא מציגה כה אכזריים ביחס לאפריקאים הנמלטים מסכנות כה רבות, עד שאפשר להגדיר את החוק למניעת ההסתננות 2008 כצורה חדשה של הכחשת השואה. זוהי הכחשה המבוססת על האמונה שהיהודים הישראלים הפנימו כל כך את לקחי השואה עד שהם אינם מסוגלים להתייחס לאחרים באותו אופן שבו התייחס העולם ליהודים.
במשך עשרות שנים חששו מנהיגי ישראל מפתיחת תיבת הפנדורה של מיליוני פליטים פלשתינאים, ולפיכך התעלמו ודחו החלטות הנוגעות למתן מקלט ללא-יהודים. הם התירו "נוהלי חירום" זמניים ביחס ל"מסתננים", כפי שהופיעו בחקיקה שהתקבלה לפני 54 שנה. גם המערך המקצועי-הפקידותי עשה כמיטב יכולתו כדי להימנע מהתמודדות עם בעיית פליטי דרפור ואפריקה, עד שזרם מבקשי המקלט נהפך למשמעותי מכדי שאפשר יהיה להתעלם ממנו.
הסכנה שבהימנעות מפעולה ביחס לפליטים האפריקאים שמגיעים לישראל - ביחד עם הצל המוסרי שהטילה תגובת העולם לשואה - היתה ידועה זה זמן. כבר ב-2006 פנה יו"ר "יד ושם" אבנר שלו לראש הממשלה אהוד אולמרט וביקש ממנו לקבל החלטה בנוגע למי שנמלטים מהרצח ההמוני וממעשי הזוועה. "כבנים לעם היהודי שזכר השואה נצרב בהם", כתב שלו, "איננו יכולים לעמוד בצד כשפליטי רצח העם בדרפור מתדפקים על דלתנו".
מה שהיה נחוץ, אז ועכשיו, הן יצירתיות וחמלה כדי לגבש מדיניות, שיהיה בה - בלשונו של סגן שר הביטחון מתן וילנאי (עבודה) - איזון בין "זכויות אדם, צרכים ביטחוניים וחוק, תוך התחשבות בממדי הבעיה". במקום זה קיבלנו את הצעת החוק, שווילנאי עצמו תמך בה. אף שההצעה עברה בקריאה ראשונה במליאת כנסת בחודש שעבר ברוב של 21 מול 1, היא עוררה ספקות אפילו בין המחוקקים שהצביעו בעדה.
