המחנות העולים, הגרסה האפריקאית
17.4.2008 14:45 | נורית וורגפט
יותר ממאה נערים מאריתריאה, דרפור ודרום סודאן הגיעו השנה לישראל בגפם. רבים מחפשים עבודה, אבל חלק שמחים בהזדמנות המפתיעה שניתנה להם ללמוד בתיכונים בצפון ובמרכז הארץ. רק שלא יפרידו אותנו מהישראלים, הם מבקשים.
בתשע בבוקר ביום שלישי, קצת אחרי שהתחיל השיעור הראשון ומיד לאחר שהצגנו את עצמנו, קמו כל 12 הנערים האריתריאים וכאיש אחד עזבו את הכיתה. מה קרה? למה? הם סירבו לענות לשאלות והלכו לחדר המגורים שלהם. על ההשבתה החליטו לילה קודם. "אנחנו לא רגילים שאומרים לנו מה לעשות, אנחנו לא ילדים קטנים", הסביר אחד מהם מאוחר יותר. "כדאי לכם להתרגל, כי גם בבית הספר תצטרכו לעמוד במשמעת ולעשות מה שאומרים לכם", אמרה אחת המדריכות.
18 נערים בני 13-16, שישה מהם מדרפור ו-12 מאריתריאה, שהגיעו לישראל בגפם, בלי משפחות, נמצאים זה כחודש בקיבוץ נערן שבבקעה. עכשיו הם מתכוננים לשלב הבא בחייהם: לימודי תיכון בכפרי הנוער כדורי ועיינות. חלקם איבדו בני משפחה בפוגרומים בדרפור, חלקם ברחו מאריתריאה רגע לפני הגיוס הכפוי לצבא. כמה מהם עזבו את ביתם או נשלחו הרחק ממנו זמן רב לפני בואם לישראל. איש מהם לא תיכנן ללמוד.
"למדתי רק חמש שנים וחשבתי שבשבילי הלימודים כבר נגמרו", אמר ע', נער מדרפור שבא לישראל לפני כשבעה חודשים. "ההורים שלי עבדו בשדה וגם אני עבדתי. כשנסעתי הם חשבו שאעבוד ואשלח כסף. אמרתי להם שאני הולך ללמוד ואין לי כסף. עכשיו אני לא מתקשר לאמא שלי, כי כל פעם שאני מתקשר היא מבקשת כסף. אני יודע שהמצב שלהם קשה, אבל אני לא יכול לוותר על ההזדמנות ללמוד. אמרתי לה את זה, אבל היא לא מבינה".
הקבוצה הקטנה בנערן היא חלק מתופעה חדשה - עשרות קטינים מאריתריאה, דרפור ודרום סודאן, שבאו לישראל בגפם בשנה האחרונה בלבד. לא ברור מה גרם להם לבוא לישראל ואיך בדיוק הגיעו הנה. "אף אחד מאתנו לא הגיע לבדו", אמר ד'. "אני באתי עם חברים מבוגרים וגם האחרים קיבלו עזרה". על פי ההערכות בישראל יש כיום יותר ממאה בני נוער כאלה, אבל קרוב לוודאי שמספר גדול יותר. לרוב הם משתדלים להסתיר את גילם האמיתי וטוענים שהם בוגרים, אולי במחשבה שכך ייקל עליהם למצוא עבודה. רק מיעוט קטן מהם גילו עניין בלימודים. את השאר אפשר לראות פורקים סחורה בחנויות בתל אביב או מנקים מסעדות.
משהתברר שלא מדובר בבודדים, אלא בתופעה, נרתמו תנועות הנוער בארץ לסייע להם. חברי הנוער העובד והלומד פתחו מעין אולפן ביפו ותנועת המחנות העולים החליטה לתת מקלט ומעט הכנה לאלה מהם שרוצים ללמוד. נערן הוקם בסוף שנות ה-70, כמעט שננטש בסוף שנות ה-80 ואוכלס מחדש בסוף שנות ה-90. כיום זהו קיבוץ צעיר, שמונה 80 חברים וארבע ילדות שנולדו בו. יש לו מטע תמרים מצליח, אבל רוב חבריו עוסקים בפרויקטים חינוכיים. לטובת הנערים שאינם לומדים הם מתכננים לשכור דירה בתל אביב ולהמשיך את הקשר עמם, כדי להגן עליהם מפני ניצול ולנסות להעשיר את עולמם בפעילות אחרי העבודה. הם מחפשים משפחות מארחות לנערים שילמדו בפנימיות.
